אתה והעבודה שלך כבר לא

בוקר אחד אתה קם למישרה שלך והיא כבר לא מוכנה לשתף פעולה. היו ימים בהם המישרה הזו היתה כל מה שחלמת, אבל היום משהו פתאם מרגיש אחרת. בהתחלה יש איזה זמזום שמלווה אותך כמו מוזיקה חרישית. אתה מנסה להתעלם..כי למי יש כח לחפש עכשיו מישרה חדשה?

אבל הזמזום מסרב להעלם. אתה מנסה להעלים אותו אבל הוא תובע את שלו ומוצא את הדרך שלו להתבטא. הבוקר למשל לא הצלחת לקום, למרות שבשבת זינקת כמו פנתר לעשות כושר!
אתה מוצא עצמך מאחר, שוכח דברים, מוצא עצמך שקוע בדברים אחרים.
דברים שהיית עושה בעיניים עצומות, פתאום הופכים קשים. עדיין קשה לך לדמיין את עצמך במקום אחר, שלא לדבר על לעשות משהו בנושא..

אתה מנסה בכל זאת להצית מחדש את העניין, ולהזכר בכל מה שהיא יודעת לתת: משכורת שמנמנה, הפרויקט הזה שחלמת לעשות. מנסה לשדר עסקים כרגיל..להסתיר מכולם ובעיקר מעצמך שאתה והעבודה שלך..כבר לא. אבל הזמזום הזה לא מרפה, הוא מתחיל להפוך לחריקה, ונדמה לך, שלא רק אתה שומע אותו. אתה בטוח שגם המנהל שלך והעובדים האחרים מרגישים. אתה קצת מאוכזב..כי בנית עליה שתחזיק איתך מעמד לפחות עד שנה הבאה. אתה מנסה לקרוא את עצמך לסדר.

אתה מנסה לחשוב מה הדרך הכי קצרה להופיע פתאם במשרה חדשה מבלי לעבור את כל התהליך באמצע: קצת כמו קסם. מדמיין את עצמך כבר כמה חודשים במקום החדש וכל מה שהיית צריך לעשות זה לשגר את עצמך לעתיד. לא אכפת לך אפילו אם זו לא תהיה מישרה מעולה, העיקר שלא תצטרך לעבור את המסכת הזו של לבדוק, ללמוד, לתכנן. הלוואי שאפשר היה לתת לזה להברא מעצמו באופן טבעי, בלי מאמץ.
אתה בטוח שיש איזה סוד שלא לימדו אותך, כי לא יכול להיות שככה זה אמור להיות..אז אתה מחליט שהפעם לפני שאתה נכנס שוב ללופ הידוע מראש, תנסה לברר מהו הסוד ולמה לא נותנים אותו עם מי השתייה? מישהו יודע?

השאר תגובה