איתחלנו

במרץ שנה שעברה, מישהו לחץ על כפתור הריסט ומאז אנחנו נעולים באיזה סיפור שאין לנו שום מושג כיצד יתפתח. לשווא, אנחנו מדמיינים שמישהו ישחרר אותנו מהקללה הזו – ויחזיר לנו את הגרסה שאלינו היינו רגילים. אנחנו בטוחים שמתשהו ישחררו אותנו ונוכל לשכוח הכל .כאילו היה זה חלום רע, של אשמורת שנייה. תיכף יעלה הבוקר ונוכל לשכוח הכל. כנראה שמהחלום הזה לא נקיץ כל כך מהר. לראייה, למגפה יש קשר חלקי בלבד לכל ההתרחשויות.

הענין הוא שלא נוכל באמת לשוב לאחור, ואת זה קשה ממש לתפוס. הנסיונות שלנו להתמקח עם המציאות ולפתור את האתגרים באמצעים שהיו לנו לפני כן, לא מועילים לנו במיוחד. כשנתגבר על הצורך לשחזר את התעתיק של מה שנעלם, נצליח סוף סוף לצמוח מהמשבר הזה. למה אני מתכוונת? נצטרך לעבוד מסיבות אחרות, להנות מדברים אחרים בעבודה, לרתום עובדים אחרת, לייצר מדדים אחרים, מטרות אחרות . לא לשחזר באמצעים טכנולוגיים את סביבת העבודה שהיתה לנו..היא לא תשוב. מה שאנחנו צריכים היום בעבודה שונה בתכלית, ויש כאן כר עצום לחדשנות,

רוצים את הפוסטים לאימייל

השאר תגובה