איתחלנו

במרץ שנה שעברה, מישהו לחץ על כפתור הריסט ומאז אנחנו נעולים באיזה סיפור שאין לנו שום מושג כיצד יתפתח. לשווא, אנחנו מדמיינים שמישהו ישחרר אותנו מהקללה הזו – ויחזיר לנו את הגרסה שאלינו היינו רגילים. אנחנו בטוחים שמתשהו ישחררו אותנו ונוכל לשכוח הכל .כאילו היה זה חלום רע, של אשמורת שנייה. תיכף יעלה הבוקר ונוכל לשכוח הכל. כנראה שמהחלום הזה לא נקיץ כל כך מהר. לראייה, למגפה יש קשר חלקי בלבד לכל ההתרחשויות.

הענין הוא שלא נוכל באמת לשוב לאחור, ואת זה קשה ממש לתפוס. הנסיונות שלנו להתמקח עם המציאות ולפתור את האתגרים באמצעים שהיו לנו לפני כן, לא מועילים לנו במיוחד. כשנתגבר על הצורך לשחזר את התעתיק של מה שנעלם, נצליח סוף סוף לצמוח מהמשבר הזה. למה אני מתכוונת? נצטרך לעבוד מסיבות אחרות, להנות מדברים אחרים בעבודה, לרתום עובדים אחרת, לייצר מדדים אחרים, מטרות אחרות . לא לשחזר באמצעים טכנולוגיים את סביבת העבודה שהיתה לנו..היא לא תשוב. מה שאנחנו צריכים היום בעבודה שונה בתכלית, ויש כאן כר עצום לחדשנות,

רוצים את הפוסטים לאימייל

To begin- begin…

אחד הדברים הנחמדים שיוצא לי לעשות הוא להשלים פערים, כמו סרטים שפספתי בזמן שהייתי בצד השני, בסרט שראיתי בסופשבוע האחרון. הפסיכולוגית בסרט מצטטת את פרויד שאמר: "התחלה=פעולה". דווקא בתקופה שאנחנו קצת משותקים ממעש, חשוב שנשאל מה אנחנו כן יכולים לעשות? כי המפתח לכל התקדמות מצוי בעשייה, ועשייה מסויימת היא המפתח להתקדמות. גם אם נדמה שעשייה לא מקדמת אותנו בכיוון, דעו שעצם העשייה היא ההתקדמות.

בכל מצב שניחת עלינו, שבו אנחנו מוגבלים או דווקא שאין לנו שום אילוצים, אנחנו יכולים בקלות ליפול למלכודת של עצירה ושיתוק, אבל הניסיון מוכיח שמי שעושה משהו יגיע רחוק. אז אם אתם תקועים בניוטרל- תעשו דבר מה, זה כבר יקח אותכם קדימה, פחות חשוב מה.

הכל בסגר

הכל כביכול ממשיך כרגיל, אנחנו בסדר-מצליחים לעבוד מרחוק ומקרוב. מחכים שעונת הקורונה תחלוף יום אחד fבמטה קסם, אבל לא רואים את הסוף, השחיקה מתחילה להרים את ראשה העקשן, כי מעבר לכך שהתפוקות פורחות חסר לנו המקום שבו אנחנו מחליפים שמן במנוע

  • הימים כולם נראים כרצף ארוך – הכל מהול יחד לעיסה אחת דביקה ובלתי ניתנת להפרדה. ימי חול וימי חג, שעות עבודה ושעות בית, סביבת עבודה וסביבה פרטית.
  • אין איך להתאוורר כמעט: לכל אחד מאיתנו יש את הדרך שלו/ שלה להתחדש ולחדש כוחות, אבל הרבה מהאמצעים האלה אינם זמינים לנו היום: תרבות, נסיעות, חברה ומשפחה כולם מוגבלים
  • מממעטים לקחת חופש: כי מה נעשה ביום חופש? נהיה בבית?!
  • הבית תובע מאיתנו יותר בימים אלה: בני הבית כולם על צרכיהם השונים, תחזוקת הבית,
  • אנחנו לא יוצאים למקום אחר, ולא שבים למקום שלנו עם מטען חדש, אנחנו חשים שלא קורה לנו הרבה בימים אלה.. הניסוי הזה כנראה יצליח, כולנו נזכה לתשתיות יותר מפוארות, לשוק יותר משוכלל, את מחיר השחיקה בכל זאת נשלם . ועד אז לחפשאת המטען הכי קרוב , להטען במה שיש.

לקבל את הפוסט הבא במייל:

space wall cable charging
Photo by Markus Winkler on Pexels.com