איתחלנו

במרץ שנה שעברה, מישהו לחץ על כפתור הריסט ומאז אנחנו נעולים באיזה סיפור שאין לנו שום מושג כיצד יתפתח. לשווא, אנחנו מדמיינים שמישהו ישחרר אותנו מהקללה הזו – ויחזיר לנו את הגרסה שאלינו היינו רגילים. אנחנו בטוחים שמתשהו ישחררו אותנו ונוכל לשכוח הכל .כאילו היה זה חלום רע, של אשמורת שנייה. תיכף יעלה הבוקר ונוכל לשכוח הכל. כנראה שמהחלום הזה לא נקיץ כל כך מהר. לראייה, למגפה יש קשר חלקי בלבד לכל ההתרחשויות.

הענין הוא שלא נוכל באמת לשוב לאחור, ואת זה קשה ממש לתפוס. הנסיונות שלנו להתמקח עם המציאות ולפתור את האתגרים באמצעים שהיו לנו לפני כן, לא מועילים לנו במיוחד. כשנתגבר על הצורך לשחזר את התעתיק של מה שנעלם, נצליח סוף סוף לצמוח מהמשבר הזה. למה אני מתכוונת? נצטרך לעבוד מסיבות אחרות, להנות מדברים אחרים בעבודה, לרתום עובדים אחרת, לייצר מדדים אחרים, מטרות אחרות . לא לשחזר באמצעים טכנולוגיים את סביבת העבודה שהיתה לנו..היא לא תשוב. מה שאנחנו צריכים היום בעבודה שונה בתכלית, ויש כאן כר עצום לחדשנות,

רוצים את הפוסטים לאימייל

חלטורה של שנה

במבט שטחי אפשר היה לחשוב שהקורונה פגעה אנושות בכלכלת החלטורות או בעבודת הפרילנס. שיעורי האבטלה בארה"ב, במזרח ובאירופה חטפו מכה לא קלה עם תחילת הקורונה, פתאם היה הרבה פחות בטוח ואפשרי להסתמך על הכנסה שאינה יציבה, בזמן שהעולם נערך מחדש אפשר היה לחשוב שיבחרו העובדים ככל האפשר באופציה הבטוחה ביותר והשמרנית ביותר שיוכלו למצוא.

אבל מה קרה בטווח היותר מתמשך?, למרות מה שאולי היה ניתן לצפות ,נראה ששוק הפרילנס רק התחזק בעקבות המגפה, עסקים נאלצו להתאים עצמם למציאות החדשה ולעבור מפיזי לדיגטלי, המעבר לעבודה מרחוק הפך את עבודת הפרילנס להיות קלה מתמיד כי הוא אפשר עבודה גמישה בשעות, מיקום גמיש וחופש בכל תחום אפשרי. ובאמת החל מיוני רואים התאוששות מרשימה, למרות ששיעורי האבטלה לא השתפרו במיוחד ומרות שהכלכלה עדיין לא חזרה לעצמה שוק הפרלינס ממשיך לצמוח באופן מרשים. נכון שזו תמונה חלקית, כי לא ברור אם זה אילוץ או תוצאה מכוונת .עדיין זה לא משהן שניתן להתעלם ממנו.

דבר אחד ברור, המגפה רק האיצה את המגמה שהתחילה כבר לפני, וכל בחינה של התאוששות לא תהיה שלמה, מבלי לקחת בחשבון שהשוק משתנה באופן יסודי.

Freelancing in 2020 : Payoneer

לפני/אחרי ספירת הקורונה

אם לפני הקרונה היו המעסיקים עסוקים באושר הארגוני של העובדים: השפה הארגונית עסקה ברגשות, מימוש עצמי, למידה והתפתחות, זהות במקום העבודה, ביטוי עצמי עד כדי כך שקל היה לשכוח לאיזו מטרה התכנסנו- הקורונה לקחה אותנו אחורה עשרות שנים לסביבה ארגונית שבה המעסיק הוא הפטרון: יש לו אחריות על העובדים, על בריאותם ובטיחותם. למצב שבו מקום העבודה הוא ההורה האחראי שמודד חום, מחיל הנחיות ופחות עסוק במותרות אלא בחוק וסדר.

אם לפני הקורונה: עדיין בילו העובדים את מרבית זמנם במשרד, התודעה שלהם עוצבה בישיבות, מעגלים וסימנים משותפים, כעת את מרבית השעות מבלים העובדים בבית, הם נמצאים מרבית השעות מחוץ לרדאר הארגוני, מה שמחליש את תחושת ההזדהות, את החישוק שמחבר אותם למעסיק זה או אחר. התחושה שהם משאילים עצמם לארגון הולכת ומתחזקת, אם אני בבית- זה פחות משנה למי אני נותן את שעותי.

אם לפני הקורונה, חווית העבודה עוצבה על ידי החברה, המוצר והבילוי באתר החברה, כעת חווית העבודה הופכת להיות עבודה מדידה, יחידות של תרומה, היכולת להשפיע על אחרים ולרתום אותם מרחוק, היכולת להראות ערך מוכח ולא בהכרח נוכחות. המושג חיבור ארגוני שהיה להיט בשנים האחרונות קצת מתרוקן מתוכן. מי שידע להיות מודולרי, להתחבר ולהתנתק, לייצר וליצור שאין מסגרת מאחדת של ממש יצליח לקבל אשרה ולהגר למדינת פוסט קורונה.

Photo by cottonbro on Pexels.com