אין מקום אחר

המקום הראשון היה הבית, המקום השני העבודה, המקום השלישי היה מקום שהוא לא בית ולא עבודה אליו יצאו. עכשיו המקום הראשון השני התערבבו להם, המקום השלישי פחות או יותר בוטל מחשש הדבקה. למה היינו צריכים כל כך הרבה מקומות? כל אחד מהמקומות עזר לנטרל את האחרים, ועזר לנו לייצר מיינדסט אחר. הפרדת השימושים עזרה לנו להפריד ולמשול בכל אחד מאיזורי החיים שלנו. ההפרדה הפיזית הזו כבר לא קיימת, וגם אם תחזור להתקיים, היא לא תהיה מה שאנחנו זוכרים.

עוד מעט שנה שהחיים שלנו מכונסים פחות או יותר לכמה חדרים, אפילו אם המשכתם לעבוד מהמשרד, החיים עברו כינוס, הצטמצמו ולמדנו להסתדר עם פחות. פחות תנועה, פחות מפגשים, פחות אפשרויות. אנחנו עדיין עושים הפרדת שימושים, אנחנו מזפזפים בין שימושים במקום אחד. כמו בתיאטרון: על הבמה הזמן והמקום מתאחדים וכל הפוקוס נשאר רק על כמה דמויות. דרמה לא ממש חסרה. אבל אין מקום אחר.

חושישי

מפעם לפעם אני מדברת עם האנשים שמדמיינים את הדרך שבה נעבוד בעתיד, כלומר מחר בבוקר. אלה שחושבים מה אנחנו צריכים כדי להועיל זה לזה, להצליח ולהיות מרוצים. בשעה זו, הם עובדים בקדחתנות, לפצח איך אפשר להפוך את החוויה של לעבוד מרחוק ליותר טובה לאנושות, איך לשחזר את ההיבטים שאולי לא הכרחיים,אבל מאד חסרים. אפשר להסתדר בלי, אבל לא לתמיד.

השבוע ניחתה בי ההכרה שזו לא רק אופני התקשורת, החברותא, הפלטפורמה שהתפוגגו לנו ברעידת האדמה הטקטונית הזו, זה משהו הרבה יותר מקיף, ההכרה שאני לא מכירה אפליקציה שיודעת לשחזר את זה מספיק טוב, זה משהו כמו חוש שישי שפשוט התאדה. זה המון מידע שנצבר ביום יום, שלא מצליח לפעפע ובטח שלא דרך המסך, ששום צ'ט לא יודע לאסוף אותו, ושום וידאו לא יכול להרכיב אותו מחדש. שום תוכנת ניהול משימות או סלון וירטואלי מצליחים למסמר אותו. הוא בנוי על דורות על דורות של תקשורת, שעד שאנחנו לא נזקקים לו אנחנו יכולים להעמיד פנים שאפשר בלעדיו. כן אפשר לעבוד ככה, אפשר להצליח, אפשר אפילו להנות. אבל יקח עוד עידן שלם להצמיח מחדש את היכולות האלה מחדש בתנאים אחרים.

לקבל את הפוסט הבא למייל:

crop woman brown eye with drops of paint on face
Photo by Denise Rodrigues dos Leal on Pexels.com

אנחנו מ 2020

*בשם כל מי שהתחיל תפקיד חדש אחרי מרץ 2020

אנחנו העובדים החדשים שלכם, אלה שגייסתם בשנה הכי הזויה אבר. אנחנו עובדים אצלכם, אבל לא עד הסוף. אנחנו מרגישים קצת כמו עיוור באפילה. לא יודעים לקרוא את הסבטקסט, לא בהכרח מזהים את הכללים הלא כתובים, זה לא הענין של עבודה מרחוק, שהתנסנו בה בעבר. זה ענין של ישות מבוזרת, שקשה מאד לפענח אותה.

אין לנו מור"ק משותף, אנחנו פחות מכירים את מי שאין לו זיקה ישירה למשימות שלנו, וגם אם נפגשנו – הדו מימדי נעדר כל כך הרבה סיגנלים. אנחנו לא נשענים על חוויות שנצרפו מחוץ לחדרי הישיבות. אין לנו מושג איך אתם באמת ביום יום. אנחנו מרגישים מאד חופשיים מחד, אבל קצת נטולי הגדרה.אנחנו לא יודעים כל כך מי אנחנו שאנחנו במחיצתכם. אתם שעבדתם יחד, לפני מרץ 2020, שימו לב, אנחנו לא מרגישים כמוכם. אין לנו זיכרון קולקטיבי.

אנחנו לא מכירים רכילות, לא יודעים נספג לפני כן בקירות, איש לא מגניב לנו הודעה בפרטי, חסרה לנו שכבה שלמה של אותות, אנחנו לא תמיד נודה, אבל אנחנו חווים אתגרים, אנחנו תוהים מה יקרה ביום שאחרי. האם תזהו אותנו?

photo of women sitting on couch near disco ball
Photo by cottonbro on Pexels.com