Employability is the new black

פעם היינו מצפים שהעבודה תספק לנו ביטחון תעסקותי לכל החיים, זה כבר מזמן לא קורה. לא מצד המעסיק ולא מצד העובדים. אם הבטחון התעסוקתי של פעם נעלם, איזה בטחון תעסוקתי העובדים רוצים? הם רוצים להיות מסוגלים למצוא עבודה מקדמת בעתיד, כזו שתמשיך ותעשיר ותפתח את הערך שלהם בשוק העבודה. איש לא מבטיח להם תעסוקת נצח אצל המעסיק הנוכחי. אזי אם לא מציעים להם עבודה לכל החיים, יוכלו למצוא להם גם בעתיד עבודה טובה. הם רוצים שהנסיון שלהם יהפוך אותם לעוד יותר מבוקשים בשוק. זהו הערך אותו יכול המעסיק להציע לעובד, זהו ערך שמתרגם גם לערך כלכלי. היכולת של המעסיק לקדם את מי שעובד עבורו, יכול להיתפס ככפוי טובה.. המעסיק משקיע בעובדים, והם ממשיכים כדי לממש את הערך הזה במקום אחר, אולם לולא ההשקעה הזו, יתקשה המעסיק להתחרות על מועמדים טובים:

המשמעות היא שאי אפשר לחכות רק שמועמדים יבואו בשלים לעבוד- הצעת הערך של הארגון היא פיתוחם של העובדים והקניית יכולות וכישורים. אפשר לחכות עד בוש לקבל אותם כבר מנוסים ומוכשרים לתפקיד. הציפיה הזו של ארגונים לגייס עובדים מנוסים, מוכשרים מבלי להציע ערך ברור להתפתחותם, היא חוסר הבנה של שוק העבודה היום.בשוק העבודה של היום אפילו תנאים ושכר אינם מבטיחים לכם להצליח להביא עובדים, אלא היכולת שלכם להפוך את העובדים שלכם להיות יותר אטרקטיבים לשוק מחר.

"Employability is the new job security" – כותב סטיב קדיגן בספרו WORKQUAKE, ואני מוסיפה זהו הבטחון התעסוקתי של המעסיקים ולא רק של העובדים. ותודה לרונית על ההמלצה לספר.

קוקטייל

ומה אם ככה הולכים להראות חיי העבודה שלנו לתמיד? אני יודעת שזה מה שכתבו ואמרו אבל אף אחד מאיתנו לא באמת האמין. חשבנו שתיכף מגיע חיסון ואנחנו מחזלשים. מסתבר שהמעבר שלנו מפיזי לדיגיטלי ובחזרה לא הולך להפתר בזמן הקרוב. בזמן הקרוב אנחנו מתמודדים עם כל מיני סגסוגות של עבודה. בינתיים המעבר בין כמה צורות עבודה אינו חלק דיו. אנחנו מנסים ללמוד איך מתרגלים כל פעם מחדש למינונים משתנים של עבודה מהבית, מהמשרד ומכל מיני מקומות אחרים. בשנה האחרונה, אנחנו מבינים שהקבוע היחידי הוא אנחנו שמאגדים את העבודה שלנו בכל מיני מצבי צבירה. זו כנראה השנה שבה עבדנו בכל תנאי, והמשכנו לעבוד תחת מצבים שאמנת ג'נבה לא בטוח היתה מאשרת.

עדיין לא הצלחנו לפצח איך שורדים את התערובת החריפה הזו של חיים תלויי WIFI, וחשמל, פגישות חטופות עם מסכות, פקקים למכביר, חפירות וחוסר בחנייה, תוים ירוקים, שנ"צ וילדים לקינוח. אולי כשנפנים שאלו הם חיינו בזמן האחרון, נמצא פתרון שמתחלק בגרון. בינתיים יש עוד מה ללמוד.

person holding strawberry ice cream
Photo by cottonbro on Pexels.com

שעות נוספות

כל הדיון סביב עבודה היברדית מפספס את אחת הנקודות הכי חשובות שצמחו במגפה. הרי מה שבאמת קרה הוא שנשמטה לה הקרקע מהפרדיגמה של מדידת פריון בשעות עבודה . הפרדיגמה הזו היתה חלק אינטגרלי מהמושג עבודה מאז יסד פורד את שבוע העבודה המודרני. היא חלק ממערך החוקים והחוזים מאז ומתמיד. עכשיו, נראה די משונה למדוד כמה שעות אתם במשרד כמדד לכמה עבדתם. המושג יום עבודה נשחק, הצימוד בין עבודה למשרד נשחק. פריון העבודה אימץ לו חוקים חדשים. זה קצת כמו לנסות עכשיו להשתמש באמות במקום בשיטה המטרית.

אתם יכולים להמשיך לדון בעבודה היברידית עד מחר. הענין הוא שהצידוק לספירת שעות עבודה פתאם נראה תלוש. קצוות יום העבודה כבר נפרמו. כל ניסיון להתייחס לעבודה כאילו אנחנו לפני מרץ 2020, סופו להכשל. הצידוק לימים ארוכים במשרד, פשוט נגוז עם המגפה. יכול להיות שהכל ישוב לקדמותו, הזיכרון האנושי קצר, אבל גם יכול להיות שמה שאנחנו עושים עכשיו הוא פשוט לרקוד ריקוד ישן למנגינה חדשה.

round silver colored wall clock
Photo by Oladimeji Ajegbile on Pexels.com